Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

הספרייה שבסלון והדברים הקטנים שסביבה

בערב רגיל, כשהבית כבר שקט, מישהו עוצר בסלון בדרך למטבח ומושיט יד אל הספרייה בלי להדליק אור. היד יודעת לאן ללכת, אל שורה שלמה של גבים כהים, ומוצאת את הספר בלי לחשוב. את השורה הזאת איש לא רשם בשום מחברת, ואיש גם לא הרגיש שחסרה רשימה. היא קיימת בראשם של האנשים שעברו לידה פעמים רבות, והיא לא יוצאת מהבית לשום מקום.

לפני מעבר קטן אנשים אומרים או מקלידים שורה קצרה, כאילו היא אומרת הכול על מה שעומד לזוז. אבל פריט אחד לרוב אינו עומד לבדו, ובסלון מקיף אותו עולם קטן של דברים שאיש לא מנה. כמה שורות פשוטות על הספרייה ועל מה שסביבה נכתבות פעם אחת, בבית, בידי בני הבית עצמם. לרוב כותבים אותן לפני השיחה הראשונה, כשעוד אין מי ששואל.

סלון בהיר עם ספה לבנה, כיסא משרדי עטוף בניילון, סולם עץ וקרטונים מתחת למדרגות שחורות
הסלון ערב המעבר, וכל מה שסביב פריט אחד.

הספרייה שבסלון והשורות שאין להן קטלוג

הספרייה עומדת על אותו קיר כבר שנים: גבוהה, רגילה, בלי שום דבר מיוחד. הספרים בה מסודרים, כך אומרים בבית, לפי שיטה, אבל השיטה שמורה אצל אדם אחד, והוא עצמו מתקשה להסביר אותה. מדף אחד מחזיק ספרים לפי צבע הכריכה, מדף אחר לפי השנה שבה נקנו, ומדף נוסף לפי מצב רוח שאיש כבר לא זוכר. מבחוץ זו שורה של גבים, ומבפנים זו מפה.

לרוב אחד מבני הבית יודע מה יושב בכל פינה של הספרייה, גם אם הספרים עצמם לא נפתחו שנים. אם יש בבית חתול, ייתכן שאל דופן הספרייה נשען כבר שנים מתקן גירוד, שכולם התרגלו אליו כמו לחלק מהקיר. בני הבית כבר לא רואים אותו, כמו שלא רואים את מסגרת הדלת, ורק מי שמגיע מבחוץ שם לב אליו. כך הפינה נעשית חלק מהספרייה, גם אם איש לא הכריז על כך.

ויש בבית אנשים שמכירים את הספרייה בלי להסתכל עליה. אחד מושיט יד בחושך ומוצא את הספר הנכון, אחר מנגב את האבק מהשורה לפני שאורחים מגיעים, ושניהם יודעים מה עומד ליד מה. לרוב איש מהם לא חושב על עצמו כבעל ידע מיוחד, וגם לא מצפים ממנו ללמד אחרים את הסדר. הידע הזה פשוט יושב בבית, כמו ריח של ארוחה, ונעלם כשמנסים לתפוס אותו במילים.

מה שחסר בכל זה הוא רשימה, ובבית לא חשבו עד היום שצריך לכתוב אחת. על המדף התחתון גדלה לאט ערימה שנועדה, לפי מי שהניח אותה, להישאר שם רק לרגע. עבר זמן, ועבר עוד זמן, והערימה קיבלה מעמד קבוע. על הקיר שמעל הספרייה דבוקה פיסת נייר, ועל הדופן נשען ספר גדול ושטוח, ושניהם כבר חלק מהנוף.

שורה קצרה שמתאימה לכל בית

המעבר הקטן מתקרב, ואחד מבני הבית פותח את הטלפון באמצע היום. בתיבת החיפוש הוא מקליד, ובשיחה עם השכן במדרגות הוא אומר שלוש מילים בלבד: הובלת רהיט בודד, וממשיך הלאה כאילו נאמר הכול. השורה הזאת נשמעת ברורה, ולרוב כותבים אותה באותן מילים בכל בית. היא לא מזכירה ספרייה, סלון או קיר, וגם לא את מה שעומד לידם.

אין בזה פגם. השורה נועדה לפתוח שיחה ולא לספר על בית, וכולם יודעים זאת. אבל בין השורה לבין הספרייה שבסלון יש מרחק, ובמרחק הזה גרים כל הדברים הקטנים: הערימה, הספר השטוח, פיסת הנייר. בן בית שיכתוב כמה שורות משלו יגלה שהן נשמעות כמו הבית שלו ולא כמו בית בכלל.

מה עומד סביב הספרייה

כל שורה מתחילה בשאלה קטנה על פינה אחת. עומדים מול הספרייה, מסתכלים, וכותבים מה רואים, בלי סרט מדידה ובלי לספור כלום. הפינות הן אלה:

  • מה מונח על המדף התחתון
  • מה נשען על הדופן
  • מה דבוק על הקיר שמעליה

המדף התחתון הוא לרוב מקום של ערימה: ספרי ילדים ישנים, עיתונים שנשארו, חוברות שמישהו עוד מתכוון לקרוא. הערימה הזאת נראית זמנית מהיום שבו הונחה, ובכל זאת היא עומדת שם שנים. הדופן, לעומת זאת, שומרת דברים שנשענים עליה ונשארים, למשל ספר גדול ושטוח שהונח שם לרגע. ומעל הכול, על הקיר, פיסת נייר שדבוקה בקצה אחד, ואף אחד כבר לא זוכר מה כתוב בה.

השורות האלה נשארות קצרות, והבית עצמו מוסיף להן מה שלו. יש בתים שרושמים גם את הכוס שליד הברז לצד הפינות של הספרייה, כי גם היא שייכת לדברים שהיד מכירה בלי לחשוב. כך נוצרת רשימה קטנה שאיש לא ביקש, ושאין בה שום דבר רשמי. היא נשארת של הבית, והיא נראית כמו פתק שהושאר על הדלפק.

כשכל זה מונח על דף אחד, הספרייה מפסיקה להיות קיר של ספרים ונהיית מקום עם פינות. הכתוב נראה קטן, אבל הוא אומר על הבית יותר מכל שורה שמקלידים בחיפוש. לרוב נוספת עוד פינה שלא חשבו עליה קודם, וגם זה בסדר גמור. הדף נעשה ארוך מעט, אבל נשאר קל לקריאה.

ערימות קרטונים בסלון ליד ספה אפורה, שולחן לבן קטן ומדף לבן על הקיר שמאחור
הפינות שליד הקיר, לפני שמחזירים אליהן משהו.

כמה שורות פשוטות, אחת לכל פינה

שורה אחת לכל פינה, וכל שורה במשפט רגיל, כמו שמספרים לשכן. על המדף התחתון ערימה של חוברות וספרי ילדים. על הדופן נשען ספר גדול ושטוח. על הקיר מעל הספרייה דבוקה פיסת נייר. אין כאן טופס ואין שאלון, יש רק מה שרואים כשעומדים בסלון.

ליד השורות מצלמים תמונה אחת של הספרייה, מהמקום שבו בדרך כלל עומד אדם שמחפש ספר. התמונה לא צריכה להיות יפה, רק להראות את הדופן ואת הקיר שמעליה. משפט מתחת לתמונה או מילה אחת ליד כל פינה, ויש דף שמדבר בשם הבית. הדף הזה של בני הבית בלבד, ואיש לא קבע לו נוסח.

אם מישהו שואל, מראים לו את הדף ואת התמונה כמו שהם, ולרוב מבינים ממבט אחד על מה מדובר. ייתכן שיעלו שאלות נוספות, וזה טבעי, כי הדף נכתב בידי אנשים שגרים שם ולא בידי אדם זר שמגיע לראות את הסלון לרגע. ייתכן ששורות פשוטות נותנות לשיחה מקום אמיתי להתחיל ממנו, במקום שורה כללית. הן לא טופס מוכן ולא רשימה שמישהו אחר קבע, אלא מה שהבית אומר על עצמו.

בבית יש גם אנשים שמכירים את הספרייה מבפנים, כל אחד מזווית אחרת. לרוב כל אחד מהם יודע פינה שהאחרים עברו על פניה. הידע שלהם שונה מהידע של אדם שרק מסתכל על הספרייה מרחוק, והוא נשאר בבית גם אחרי שהדף כבר כתוב. זה ידע שאין לו מדף משלו, ובכל זאת הוא שם בכל פעם שמישהו מושיט יד.

הערב הראשון מול קיר נקי

בבית החדש הקיר שמאחורי הספרייה נקי וחלק. אין עליו כתם, אין עליו פינת נייר דבוקה, ואין בו זכר לשנים שעמדו שם. הספרייה נראית פתאום כמו אורחת: גבוהה, ריקה, קצת נבוכה מול כל הלבן הזה. אפשר לצחוק על זה, ובדרך כלל צוחקים.

המדפים ריקים, והיד, שלמדה את המקום הקודם, נשלחת אל חושך שאין בו שורה. היד נעצרת באוויר לרגע ואז חוזרת אל הצד, כמו על מדרגה שלא הייתה שם. זה רגע קטן ומוזר בבית שעוד לא הספיק להריח כמו בית, ובו כל הבית שותק יחד עם הספרייה. ממשיכים לעמוד שם עוד רגע, מחכים שמשהו יחזור למקומו, ושום דבר אינו חוזר מעצמו.

הספר הגדול והשטוח, זה שעמד כל השנים על הדופן, הוא הראשון שמוצא את מקומו. הוא נשען שוב על הצד, כמו קודם, נקי ועדיין לא מאובק. פתאום יש בסלון דבר אחד שנראה כמו שהיה, והעין מתיישבת עליו כמו על פנים מוכרות בתחנה זרה. ממנו מתחילים לחזור הדברים האחרים, לאט ובלי סדר מוכרז.

אחר כך יבואו הספרים, מדף אחרי מדף, כנראה בלי שיטה כתובה, והערימה על המדף התחתון תחזור בשלב כלשהו, כי ערימות כאלה נוטות לחזור. הקיר מעל עדיין נקי, ואיש לא ממהר להדביק עליו נייר. לעת עתה מספיק שהספרייה עומדת על הקיר הריק, והספר השטוח נשען על דופנה, עוד לא מאובק.

מה היה לנו עד עכשיו?